سيرة عمرو بن العاص عباس محمود العقاد (بدون انترنت) APK

אחת הדמויות החשובות ביותר בהיסטוריה האסלאמית היא דמות "עמר בן אל-אאס", בשל אופי חינוכו בסביבה יציבה המפארת סוס וחוגגת אומץ לב, שכן היה זה אחד האבירים הערבים ששיפרו את רכיבה על סוסים והכאת חרב. עמר עבד תקופה מחייו במסחר, ומסעותיו שפעו והוא הכיר מנהגים והרגלים שונים, דבר זה הקנה לו חוויה משמעותית בעסקאות ובמשא ומתן ולכן הוא היה בראש המשלחת שקוראיש שלח לנגאשי למסור אותם לידי המהגרים המוסלמים (לפני עמר עמר). ואז עמר מבין בתובנה ובאינטלקט שלו כי הטוב ביותר של שתי המפלגות נפגש בדת החדשה. מצרים היא האיסלאם והופכת לתכשיט הכתר שלה.


על המחבר


עבאס מחמוד אל-אכד: סופר בכיר, משורר, פילוסוף, פוליטיקאי, היסטוריון, עיתונאי ונזיר הגומחה הספרותית. הוא התפרסם ומילא את העולם בספרותו, והוא ייצג מקרה ייחודי בספרות הערבית המודרנית, והוא הגיע אליו במיקום ייחודי.

"עבאס מחמוד אל-אכד" נולד במחוז אסואן בשנת 1889 לספירה, ואביו היה עובד פשוט בניהול הרשומות. אל-אכד הסתפק בקבלת עדות ראשונית, אך הוא עבד על קריאה וחינך את עצמו: בספרייתו היו יותר משלושים אלף ספרים. אכד עבד בעבודות ממשלתיות רבות, אך הוא שנא עבודות ממשלתיות וראה בו כלא לספרות שלו, ולכן הוא לא המשיך זמן רב בשום תפקיד שהוא זכאי לו. הוא פנה לעבודה העיתונאית, הוא עבד בעיתון "החוקה", כשפרסם את העיתון "אל-ד'יאה", וכתב בעיתונים והמגזינים המפורסמים ביותר באותה תקופה. אל-אכד העביר את חייו לספרות: הוא לא התחתן, אך הוא חי את סיפורי האהבה שהנציחו שניים ממנה ברומן שלו, שרה.

כראם קרובות אכד; קיבל את חברותו של «האקדמיה ללשון ערבית» בקהיר, והיה חבר כתב «ערבית שפה האקדמיה» בדמשק מזה של בגדד, והענקת «שיקול פרס המדינה Arts», אך הוא סירב קיבל, כפי «סירב תואר דוקטור לשם כבוד» מאוניברסיטת קהיר.

אכד היה קצין פיקוד שנלחם בקרבות רבים: בספרות הוא התנגש עם המשוררים והסופרים הגדולים, וקרב הפרוטקטורט החמטי בינו לבין נסיך שואה התרחש. הוא גם הקים את "בית הספר לדיוואן" עם "עבדול קדיר אל מזני" ו"עבדול רחמן שוכרי ", שם קרא לחידוש הדמיון, הדימוי הפואטי והמחויבות של האחדות האורגנית בבניין השיעה. זה תקף גם סופרים ומשוררים רבים, כמו «מוסטפא סאדיק אל-רפי». היו לו גם מריבות אינטלקטואליות עם "טאהא חוסין", "זאכי מובארק", "מוסטפא ג'וואד" ו"בינט אל-שאטי ".

אל-אכד השתתף בחזקה בקרב החיים הפוליטיים, הוא הצטרף למפלגת אל-וופד, והגן בהגנה על "סעד זגלול", אך הוא התפטר מהמפלגה בשנת 1933, במחלוקת של מוסטפא אל-נאף. המלך תקף במהלך הכנת החוקה: הוא היה כלוא במשך תשעה חודשים, כאשר התנגד לחוזה של שנת 1936. הוא גם נלחם בעריצות, בשלטון מוחלט, בפשיזם ובנאציזם.

ספריו חרגו ממאה, והמפורסמים שבהם הם גאונים, בנוסף למאמרים רבים שקשה לחשב, ויש לו סיפור בודד.

הוא נפטר בשנת 1964, והותיר מורשת ענקית, ופלטפורמה פנויה ליורשו.