الصديقة بنت الصديق (عائشة أم المؤمنين) (بدون نت) APK

"עאישה בינט אבי בכר" הוא בעל הנביא וטריקיו, אם המאמינים, בתם של האצילים, בתו של בן זוגו של החבר. היא הופכת לאם למאמינים, מלמדת אותם ומדריכה אותם ומסבירה להם מה נסתר מחיי השליח האציל, והיא מוצאת את שירתה הבקיאה, והאישה שדואגת לאומה שלה מוצאת אותה, ולכן היא משתתפת בחיים הציבוריים כשצריך, ואין פלא בכך, כי זה עניין האיסלאם בכל דבר. הוא יוצר ומלחין מודלים. הנה הוא בעל הנביא. היא מציגה את הדוגמאות הטובות ביותר לאישה הערבית עם זכויות מוגנות, נימוסים נאים וחיים הגונים.

הספר מגולל את הביוגרפיה של אם המאמינים, גברת עאישה בינת אבי בכר אלסידיק, שאלוהים יהיה מרוצה ממנה, בצורה נפלאה.
ואז הוא דיבר על עמדתה של גברת עיישה בעמה, והוא מדבר על נישואיה עם הנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, ואת חייה איתו. גברת עאישה, שאלוהים יהיה מרוצה ממנה, חיה לאחר אותה תקופה והייתה התייחסות מרכזית למוסלמים להתייחס אליהם בלימוד ענייני דתם, ואז הציגה את ההמרדה הגדולה שהתרחשה בתקופת שלטונו של ח'ליף עות'מאן, שאלוהים יהיה מרוצה ממנו והסתיים במותו ואז המשיך בתקופת שלטונו של עלי בן אבי טאליב, שאלוהים יהיה מרוצה ממנו, והוא הזכיר את מה שקרה. בוואקאט אלג'מאל ובסופו של דבר הכותב מדבר על זכויות נשים ועל ההבדל בין הוגנות לנשים לבין שוויון מלא בינן לבין גברים ומסיק מביוגרפיה ריחנית זו את זכויותיהן וחובותיהן של נשים שתקפות לכל גיל.

תוכן הספר:

נשים ערביות
אישה מוסלמית
אישה בת אלמוות
איישה
בעל הנביא
החדית של ההונאה
אחרי הנביא
במדיניות ציבורית
זכויות האישה

על הסופר:

עבאס מחמוד אל-אכד: סופר, משורר, פילוסוף, פוליטיקאי, היסטוריון, עיתונאי ונזיר גדול בנישת הספרות. הוא התפרסם ומילא את העולם בספרותו, וייצג מקרה ייחודי בספרות הערבית המודרנית, והגיע למיקום ייחודי בה.

עבאס מחמוד אל-אכד נולד במחוז אסואן בשנת 1889 לספירה, ואביו היה עובד פשוט במחלקת הרשומות. אל-אקעד היה מרוצה מכך שהשיג את האישור היסודי, אך הוא התחיל לקרוא וחינך את עצמו. היכן שהספרייה שלו הכילה יותר משלושים אלף ספרים. אכד עבד בעבודות ממשלתיות רבות, אך הוא תיעב את עבודת הממשלה וראה בו כלא לכללי הנימוס שלו. אז הוא לא החזיק מעמד זמן רב בשום תפקיד שהצטרף אליו. פנה לעבודה עיתונאית; הוא עבד בעיתון אל-דוסטור, פרסם את העיתון "אל-דיא" וכתב בעיתונים ובמגזינים המפורסמים ביותר באותה תקופה. אכד מסר את חייו לספרות. הוא לא התחתן, אלא חי סיפורי אהבה שהנציח שניים מהם ברומן "שרה".

אכד היה מאוד נדיב; הוא קיבל חברות באקדמיה לשפה הערבית בקהיר, והוא היה חבר בכתב האקדמיה לשפה הערבית בדמשק ובמקביל לה בבגדאד, והוא הוענק לפרס ההוקרה הממלכתי בספרות, אך הוא סירב לקבלו, והוא גם סירב לתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קהיר.

אכד היה קומנדו שנלחם בקרבות רבים; בספרות הוא התעמת עם משוררים וסופרים גדולים, וקרב עז התרחש בינו לבין נסיך המשוררים, אחמד שובקי, בספרו "הדיוואן בספרות ובביקורת". הוא גם הקים את בית הספר אלדיוואן עם עבד אל-קאדר אל-מזני ועבד-רחמן שוקרי, שם קרא לחדש את הדמיון, את הדימוי השירי ואת המחויבות לאחדות אורגנית במבנה הפואטי. הוא תקף גם סופרים ומשוררים רבים, כמו מוסטפא סאדיק אלרפי. הוא גם ניהל קרבות אינטלקטואליים עם "טהא חוסין", זכי מובארק, מוסטפא ג'וואד ובינט אלשתי.

אכד השתתף חזק בזירת החיים הפוליטיים; הוא הצטרף למפלגת וופד והגן בגבורה על "סעד זגלול", אך הוא התפטר מהמפלגה בשנת 1933, בעקבות סכסוך עם "מוסטפא אלנהאס". הוא תקף את המלך בזמן שהכין את החוקה; הוא נכלא במשך תשעה חודשים, מכיוון שהתנגד לאמנה של שנת 1936 לספירה. הוא גם נלחם בעריצות, אבסולוטיזם, פשיזם ונאציזם.

ספריו הפכו ליותר ממאה, והמפורסם שבהם הוא גאונות, בנוסף למאמרים רבים שקשה למנות, ויש לו סיפור יחיד, "שרה".

הוא נפטר בשנת 1964, והותיר ירושה ענקית, ובמה פנויה ליורשו